מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה
MARBE NECHASIM MARBE DE-AGA
The more possessions, the more worry
The expression “the more possessions, the more worry” is an ancient proverb that appears in the Mishnah, Tractate Avot, Chapter 2, Mishnah 7.
It was taught by Hillel the Elder, one of the central sages of Israel during the Tannaitic period.
Hillel wanted to teach us that the more property a person has, the more they may lose — and therefore, the more worries they carry.
הַבִּיטּוּי "מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה" הוּא פִּתְגָּם עַתִּיק שֶׁמּוֹפִיעַ בַּמִּשְׁנָה, מַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ב', מִשְׁנָה ז.
הִלֵּל הַזָּקֵן, אֶחָד מֵחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמֶּרְכָּזִיִּים בִּתְקוּפַת הַתַּנָּאִים לִמֵּד אוֹתָנוּ אֶת הַבִּיטּוּי הַזֶּה.
הִלֵּל הַזָּקֵן רָצָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁכְּכָל שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם יוֹתֵר רְכוּשׁ, כָּךְ יֵשׁ לוֹ יוֹתֵר מָה לְהַפְסִיד, וְלָכֵן גַּם יוֹתֵר דְּאָגוֹת.
Accumulating wealth does not necessarily bring happiness; sometimes, it only adds stress. The more possessions a person owns, the more time they must invest in maintenance, security, management, and paying high taxes.
Beyond that, a person who is constantly focused on their wealth may neglect spiritual values, family, or health.
צְבִירַת נְכָסִים לֹא בְּהֶכְרֵחַ מְבִיאָה אוֹשֶׁר, לִפְעָמִים הִיא רַק מוֹסִיפָה דְּאָגוֹת. כְּכָל שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם יוֹתֵר רְכוּשׁ, כָּךְ הוּא צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ זְמַן בַּתַּחְזוּקָה שֶׁל הָרְכוּשׁ, שְׁמִירָה עָלָיו, נִיהוּל וְתַשְׁלוּמֵי מִיסִּים גְּבוֹהִים.
וְחוּץ מִזֶּה אָדָם שֶׁמְּרוּכָּז כָּל הַזְּמַן בִּרְכוּשׁוֹ עָלוּל לְהַזְנִיחַ עֲרָכִים רוּחָנִיִּים, מִשְׁפָּחָה אוֹ בְּרִיאוּת.
Some people believe that if they buy many apartments, they will have a steady monthly income during their lifetime and leave an inheritance for their children after they pass away.
Indeed, this can be a reasonable thought — but it also requires a lot of luck. Often, property owners find themselves spending all their time dealing with tenants, repairs, bureaucracy, taxation, and sometimes even legal disputes.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמַּאֲמִינִים שֶׁאִם הֵם יִקְנוּ הַרְבֵּה דִּירוֹת תִּהְיֶה לָהֶם הַכְנָסָה חוֺדְשִׁית קְבוּעָה בְּחַיֵּיהֶם וִירוּשָּׁה לְיַלְדֵיהֶם לְאַחַר שֶׁיֵּלְכוּ לְעוֹלָמָם.
אָכֵן, זֹאת יְכוֹלָה לִהְיוֹת מַחְשָׁבָה נְכוֹנָה, אֲבָל צָרִיךְ הַרְבֵּה מַזָּל בָּעִנְיָן הַזֶּה, כִּי לְעִיתִּים בַּעֲלֵי הַדִּירוֹת יְכוֹלִים לְגַלּוֹת שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַשְׁקִיעַ אֶת כָּל זְמַנָּם בְּהִתְמוֹדְדוּת עִם שׂוֹכְרִים, תִּיקּוּנִים, בִּירוֹקְרַטְיָה, מִיסּוּי, וְלִפְעָמִים גַּם תְּבִיעוֹת מִשְׁפָּטִיּוֹת.
Let’s consider an example from a different area: Sometimes we hear about children who have everything — a big house, a room filled with the latest toys and gadgets, and designer clothes — but we discover that these children are not necessarily happier, because they barely see their parents, who are always at work. And instead of gadgets and brand-name clothes, what they really want is their parents’ attention.
בּוֹאוּ נַחֲשׁוֹב עַל דּוּגְמָא מִתְּחוּם אַחֵר. לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים עַל יְלָדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַכֹּל: בַּיִת גָּדוֹל, חֶדֶר מְאוּבְזָר בְּכָל הַצַּעֲצוּעִים וְהַגָּאדְגֵ'טִים הֲכִי מִתְקַדְּמִים, וּבְגָדִים מְמוּתָגִים, אֲבָל אֲנַחְנוּ מְגַלִּים שֶׁהַיְּלָדִים לֹא בְּהֶכְרֵחַ מְאוּשָּׁרִים יוֹתֵר, כִּי הֵם כִּמְעַט לֹא פּוֹגְשִׁים אֶת הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּמְצָאִים בָּעֲבוֹדָה כָּל הַזְּמַן וּבִמְקוֹם גָ'אגֵטִים וּבְגָדִים מְמוּתָגִים הֵם הָיוּ מַעֲדִיפִים תְּשׂוּמֶת לֵב שֶׁל הַהוֹרִים.